פסק-דין בתיק ע"א 1963/05

ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בתל אביב (כבוד השופטת (כתוארה אז) ש' אלמגור) מיום 13.3.05 (ת"א 37155/03) שבו דחה בית המשפט תביעה בגין לשון הרע שהגישו המערערים נגד המשיבה וחייב את המערערים בהוצאות המשיבה ובשכר טרחת עו"ד בסכום של 20,000 ש"ח.

1.         רקע

(א)                הן המערערים הן המשיבה עוסקים בתיווך מקרקעין ולהם משרדי תיווך בהרצליה פיתוח.

(ב)                המערערים (אב ובניו וחברה בשליטתם) הגישו תביעה נגד המשיבה בטענה שנודע להם, בשנת 2002, שהמשיבה מוציאה דיבתם רעה. הם שכרו שירותים של חוקר פרטי שחקר ובירר בין מתווכים אחרים בהרצליה ומצא שכטענתם כך הוא. לפיכך שלחו המערערים את החוקר ושני אנשים אחרים (להלן יחד: " החוקרים") שדובבו את המשיבה והקליטו את דבריה. בהקלטות נשמעת המשיבה מזהירה את החוקרים מפני המערערים ואומרת דברים שהם לשון הרע כלפיהם או כלפי מי מהם. עיקרם של הדברים שלמערערים יש שם רע, הם מלשינים לשלטונות המס, הם אנשי עולם תחתון, מתעמרים בזקנים והמערער 3 אף עסק בסחיטה מלקוחות.

(ג)                  המשיבה התגוננה בטענה שהואיל ואת הדברים שאמרה אמרה לשלוחי המערערים ושלוחו של אדם כמותו הרי שלא התקיים התנאי הקבוע בסעיף 2 לחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965 (להלן: " החוק") שפרסום הדברים צריך להיות כלפי אדם זולת הנפגע. כמו כן טענה המשיבה להגנות לפי סעיף 15 לחוק.

2.         פסק הדין נושא הערעור

(א)                בית המשפט מצא שאכן הדברים שאמרה המערערת היוו לשון הרע. עם זאת מצא בית המשפט שהמשיבה אמרה את הדברים לחוקרים - שליחיהם של המערערים, ולא הוכח שאמרה אותם גם לאחרים. בית המשפט דחה את טענת המערערים שהמשיבה אמרה את הדברים גם לאחרים, מפני שלא זימנו את אותם אחרים לעדות, אף על פי שאפשר היה לעשות כן על נקלה ומפני שהתרשמה שיתכן שגם מתווכים אחרים בהרצליה הוציאו לעז על המערערים ואין לדעת שדווקא המשיבה עשתה כן. 

(ב)                מכאן עבר בית המשפט לבחון את הנפקות המשפטית שיש ליתן לזהות שומעיה של המשיבה דהיינו למעמדם של החוקרים שהיו שליחי המערערים ששמעו והקליטו את דברי המשיבה. בית המשפט עמד על  הוראת סעיף 2 לחוק " רואים כפרסום לשון הרע ... אם הייתה מיועדת לאדם זולת הנפגע והגיעה לאותו אדם או לאדם אחר זולת הנפגע", וקבע שכאשר שלחו המערערים את החוקרים הם עשו כן כדי להביא לשינוי במערך הזכויות והחובות ההדדיות שבין בעלי הדין וליצור למערערים זכות חדשה שלא הייתה להם קודם לכן, היא זכות התביעה בגין לשון הרע. עילת התביעה של המערערים דהיינו זכותם כלפי המשיבה נולדה רק כתוצאה ממעשי החוקרים שאלמלא פעולותיהם לא היה למערערים פתחון פה להגיש את התביעה. לפיכך יש לראות במעשי החוקרים משום פעולה משפטית שאותה עשו מטעם המערערים ובמקומם כלומר כשלוחיהם ולא רק כשליחיהם. מכאן שחלה בענייננו הוראת סעיף 1(א) לחוק השליחות, התשכ"ה-1965 (להלן: " חוק השליחות"), הקובעת: "שלוחו של אדם כמותו, ופעולת השלוח, לרבות ידיעתו וכוונתו, מחייבת ומזכה, לפי העניין, את השולח", ויש לראות את המשיבה כמי שאמרה דבריה למערערים ומכאן שאין הם באים בגדר פרסום לשון הרע כמשמעותו של צירוף מלים זה בסעיף 2 לחוק.

(ג)                  בית המשפט דחה את טענת המערערים שיש בטענה האמורה של המשיבה משום הרחבת החזית לאחר שהטענה לא נטענה בכתב ההגנה. בית המשפט מצא שהמשיבה לא יכלה לטעון את טענתה זו בכתב ההגנה, שכן מעמדם של החוקרים התברר רק בשלב הראיות, וכשנודע הדבר היא מיהרה לטעון את הטענה בתצהיר עדות ראשית שעשתה. 

(ד)                לפיכך מצא בית המשפט שיש לדחות את התביעה.

(ה)                אף על פי כן הוסיף בית המשפט ודן גם בטענות ההגנה האחרות של המשיבה ומצא שעומדת למשיבה גם הגנתה של חלופה 2 לסעיף 15 לחוק המקימה הגנה למי שפרסם לשון הרע אם עשה כן בתום לב, ובלבד ש" היחסים שבינו לבן האדם שאליו הופנה הפרסום הטילו עליו חובה חוקית, מוסרית או חברתית לעשות אותו פרסום". בהקשר זה מצא בית המשפט שהמשיבה שהאמינה בתום לב בדבריה, אמרה את דברי הדיבה כדברי אזהרה ורק משהוזכר שמם של המערערים, אמרה אותם כדי למנוע מהחוקרים (שסברה שהם אנשים תמימים המבקשים להתקשר בעיסקת מקרקעין) להתקשר עם המערערים באופן שלסברתה עלול היה להביא לחוקרים נזק של ממש, והדברים לא חרגו מהנדרש לצורך מילוי החובה האמורה. בית המשפט ציין בקשר לזה שהמשיבה לא הוציאה לשון הרע על מי מהמתווכים הרבים האחרים שבעיר הרצליה, וכי מהראיות שהיו לפניו עולה שהחשדות שהעלתה נגד המערערים הם "יותר מסבירים" (עמ' 11 לפסק הדין). הדברים נתמכו גם בדברים שאמר המערער מס' 2 ושהעידו, לדעת בית משפט קמא, שהוא משתמש בביטויים "מהסוג השמור לאנשי פשע ויותר מכך לאנשי פשע מאורגן" (שם). בית המשפט הוסיף וסקר אחדים מהמקרים שבהם היה מי מהמערערים מעורב, באופן המלמד שלכאורה היה ממש לפחות בחלק מדבריה של המשיבה (כגון שהמערער 2 הצליח לגבות כספים בגין עיסקה שבה תיווכה המשיבה, או על קשיים שנוצרו במשרדי מס שבח בעניין שהיה מעורב בו ושהצליח להסירם). בית המשפט עמד גם על עדותו של מר חיים צור שזומן לעדות מטעם המשיבה, שהגיע כשהוא מלווה בפרקליט והתחמק מתשובות לרבות מתשובה אם חושש הוא מהמערערים. דומים הדברים לגבי עדותו של מר גרינפלד ש"ניכר בו שהוא מפוחד על מוות ואיננו מעוניין במתן עדות" ושבעדותו הקצרה אישר שהמערער 2 הילך עליו אימים. דברים דומים קיבל בית המשפט מעדותה של המשיבה על שיחות שהיו לה, ושאותן הקליטה, עם מתווכים נוספים בהרצליה כגון מר שעשוע, מר דונסקי ומר אליעז (וכמו כן שיחה עם מפקד המשמר האזרחי בעיר ועם אחייניתו של המערער 2 ותשובת המערער 2 בחקירה שכנגד שהודה ששופטת בית המשפט בהרצליה הזהירה אותו לבל יפגע בגרינפלד). בית המשפט האמין לדברי המשיבה שמצאה לראוי, בתום לב ומתוך אמונה שלמה בנכונות הדברים, לספר לחוקרים על מעללי המערערים משום שסברה שהם לקוחות העלולים להינזק מקשר עימם. בית המשפט הוסיף וציין שלמשיבה עומדת גם חזקת תום הלב הקבועה בסעיף 16 לחוק שהרי הפרסום לא עלה על הסביר ונעשה רק לאחר שהמשיבה בחנה את הדברים עם אנשים אחדים. לפיכך גם אם לא הוכיחה המשיבה שתוכן הדברים אמת לאמיתה, ואפילו לא הוכיחה אותם ברמת ההוכחה הנדרשת במשפט האזרחי, עדיין היה לה יסוד להאמין שהם אמת וקמה לה ההגנה שבחלופה 2 של סעיף 15 לחוק.

(ו)                  בית המשפט מצא שהמשיבה סייגה במפורש דברים שאמרה בעניין המערער 3, שהוא מספק נערות ליווי ללקוחותיו כדי להשתמש בכך לסחיטת אותם לקוחות, כשציינה שמדובר בשמועה בלבד. לפיכך מצא בית המשפט שאין בדברים אלו "אלא רכילות, שאינה עולה על המידה הדרושה על מנת להזהיר את השומע" (עמ' 16).

(ז)                 לפיכך דחה בית המשפט את התביעה וחייב את המערערים בהוצאות המשפט ושכר טרחת עו"ד בסך 20,000 ש"ח.

3.         הטיעונים בערעור

אלו טענות המערערים:

(א)                בית המשפט טעה בנימוקיו לדחיית התביעה.

(ב)                לא היה מקום לזהות בין המערערים לבין החוקרים ולראות את לשון הרע כאילו נאמרה למערערים. בית המשפט החיל שלא כהלכה את הכלל " שלוחו של אדם כמותו", מפני שהחוקרים לא היו שלוחיהם של המערערים אלא שליחיהם, שהרי שליחותם לא עלתה לכלל פעולה משפטית.

(ג)                  הגנת סעיף 15(2) לחוק אינה עומדת למשיבה. המשיבה לא הוכיחה שפעלה בתום לב ולא סתרה את האמור בסעיף 16(ב) לחוק ובכלל זה שהיא נתכוונה "על ידי הפרסום לפגוע במידה גדולה משהייתה סבירה".

(ד)                הגנת השמועה אף היא אינה עומדת למשיבה. אין מדובר בהגנה אלא בהקלה בלבד, וגם אם  היה מדובר ברכילות גרידא הרי שהרכילות לא הייתה מידתית וסבירה.